כיף לי

משוחררת מהלחץ. להשיג, לרדוף, להוכיח, לנצח, להתנצח. משוחררת מהטירוף מלעשות, להראות, להתריס, להכאיב. משוחררת מהרצון להיות למעלה בראש, לא לצאת המופסדת. כמה יגיעה בדרך רק לבקש להיות משוחררת, וברגע שמבקשת תק –  ישר נכבלת מחדש, רק בכדי שאזכור שזה לא אני ולא שלי, ולא לנוח רק לרגע על זרי דפנה, שתמיד תמיד תמיד יוצאים מהם נדקרים. בני ברוך שיחררו אותי. כמה זמן לוקח להרים ידיים, וגם אז הם לא באמת מורמות, למרות הרצון, אבל כח המשיכה מושך למטה והוא כח פנימי. מהות הכל הוא הכח שמושך לבור העקרבים והנחשים.

למעלה למעלה למעלה. רק לרצות להיות למעלה.  משוחררת מהרצון לנצח את הזולת. לא זה לא אמיתי. אין שום סיכוי שזה יצליח. להיות משוחררת על באמת. כך לפעמים, לא לעיתים ממש רחוקות, המחשבות מטפסות בראש מכאיבות ללב אבל, ממשיכים קדימה.

כי מה יש חוץ ממה שמכירים, חוץ מהחיים? ואלה החיים שיש בכדי לדלג לחיים אחרים, הרחק מעל הבור. והאדם לא יכול לבד הוא צריך עזרה. אבל מי יכול לעזור לו? להיות מעל הבור. רק מי שמכיר היטב את הבור, מי שחפר אותו וזרק בו נחשים ועקרבים. ומי שמכיר ויודע ועשה הוא זה שיכול לשחרר כל אדם מהרגשת השליטה שמביאה ללחצים, ולרצון לנצח, למשול להביס, להתגאות, ולדרוך. ואין דרך אחרת חוץ מבקשה מעומק הלב ובאמת רצון לצאת מזה. הבעיה, היא שכל אותם הרצונות לשלוט בזולת יש בהם הנאה, אמנם רגעית וקוצנית אבל יש בהם הנאה שקשה מאוד לוותר עליה.

ולכן צריך לעבור הרבה מצבים, התרשמויות, והרבה בירורים עד שמגיעים אל הבקשה לשחרור מהכלא, מהבור. ועד הבקשה האמיתית להמשיך לשחק בכאילו, כאילו אנחנו רוצים, כאילו זה מה שטוב לנו, כאילו אנו מוותרים על ההנאה הקוצנית והמסע הזה של בני ברוך הוא כל כך מתוק. 

והכאילו הזה יהפוך לבאמת, יהפוך להיות מציאות של ממש, החיים האמיתיים – אם נתמיד במשחק ולא משנה כמה ינסו להוציא אותנו מהמשחק – נמשיך לשחק בכל מצב, בכל מזג אויר, בכל מזג פנים, ובכל מזג לב. ויום יבוא והוא לא רחוק, ואנחנו נצא מהבור, הבקשה תשמע, הסאה תגיע לסף, ואנחנו נצא. לא נתייאש מהרחמים.