להעביר ילד את הכביש

מה עוד יכול ל"הזיז" למילואימניק שחווה את חברון 30 יום? חברון עיר קשוחה,ומערכת היחסים הסבוכה בינינו הישראלים ערב האינתיפאדה הראשונה בנתה בה תפאורה למחזה סוריאליסטי בו תערובת של שנאה ופחד, גאווה ושחצנות, כוחנות וריחוק הופכת כל לב בשר ללב של אבן.

חטפנו מכות בתוך מערת המכפלה ומי שחילץ אותנו מפציעה היה כבוד הרב לווינגר. ב- 0400 בשוק, היינו אוכלים דרך קבע ובחינם [בגלל הפחד] את החומוס והפול הכי טובים שיש מבלי שהוא יתקע לנו בגרון.  ספגנו מדי לילה בתל רומדה מילות גנאי מאלו ששמרנו עליהם בקרוונים שבהם התגוררו. ואז בא המקרה בבית הדסה שהמיס לבבות

הליכתן ללא ליווי של אמהות על ילדיהם מבית הדסה לעשות קניות בשוק וחזרה, נראתה לי כהפגנת נוכחות עם מסר- "נראה אתכם מעיזים לפגוע בנו ובילדנו". ביציאה מבית הדסה עוד היינו איתם כמה עשרות מטרים, ואז נעצרים לצד הכביש ורואים איך כל אימא עם עגלת תינוק מלפנים וטור צאצאים מאחור צועדת לשוק בסך. יודעי דבר לחשו שמזה שנים קיים סוג של הסכם בשתיקה ש"בהם לא פוגעים". אבל ילד אחד בחברון לא שמע על זה.

בעודי עומד וצופה בהם, אני מרגיש יד קטנה וחמה משתחלת לתוך ידי. אני מוריד מבטי ורואה שהאוחז בידי ללא מילה הוא ילד בגיל 5 שכנראה פספס את היציאה. דמעות עלו בעיני, וללא מילה פתחנו בריצה אליהם יד ביד, האבדה "שבה לבעליה". נכון,בלי מילים אבל עם מבטי תודה בולטים. אין כמו ילד קטן שמוביל אותנו לראות ולהבין שעד כמה שהמחיצות בינינו קשות, ניתן ביחס לבבי פשוט, עם חיוך ומגע קל גם ללא מילים לרכך אותן, ובכך לחבר לבבות ולעשות את חיינו פשוטים וטובים יותר.