מלחמת המינים

יחסי גברים-נשים מעולם לא היו כל כך רגישים. האמת, יש מצב שהם ילכו ויחמירו.

העולם היה שייך לגברים, כמעט לאורך כל ההיסטוריה האנושית. הגברים ניהלו אותו ושלטו בו במשחקי האגו שלהם מאז ומתמיד. היו נשים שהותירו עקבות של השפעה, אך מדובר במיעוט קטן וזניח.

הטבע הנשי תמיד תחם את האישה בתוך התא המשפחתי. ברגע שהפכה לאם, היא הייתה הופכת כבר כמעט לגמרי חסרת אונים לפעול ולדאוג לצרכיה, לכן מצאה עצמה תלויה בגבר שידאג למזון, ביטחון והגנה, עבורה ועבור צאצאיה.

בזה היו יכולים שני השותפים – הגבר והאישה – למלא את ייעודיהם הטבעיים וכך לאפשר את הקיום וההתרבות לעולמי עד, כפי שקורה בעולם החי.

אלא שבני אדם מתפתחים, להבדיל מפרה, למשל. ההתפתחות הזאת היא ברמה האינטלקטואלית ומתבססת על חוסר השקט שמאפיין את האדם שדוחף אותו להתחדש כל פעם מחדש ובעקביות.

כך יצא שהגברים השולטים היו פותחים בקמפיינים ענקיים צבאיים כדי לכבוש יותר ויותר שטחים ולהשיג יותר ויותר אוצרות, לחקור ארצות רחוקות וכו'. האישה, מטבעה, עמדה כל הזמן בצלו, מחכה לחזרתו של הגבר הלוחם, החוקר, ההרפתקן, הכורה, הפועל, החקלאי שלה.

בתמורה לאספקת צרכיה החומריים, עושר, חידושים, תענוגים, סיפקה האישה את עיבוד המזון, החזקת הבית, מין כמקור להנאה או להמשך שושלתו. לכאורה, חברה מושלמת.

אלא שבמסעות אלה, הלך האגו וגדל.

ידיעת תלות האישה בגבר, העמידה את האישה במקום נמוך, ונדרש ממנה לקבל מצבים גבוליים שהפכו אותה לשפחה תחת התנאים שנכפו עליה על ידי הגברים.

כך קוצצו כנפיה והיא נותרה ממש מתחת לשליטת הגבר שלה. ללא גבר שיתייחס אליה יפה, האופציות היו מעטות מידי – זונה או שפחה.

השינוי המהותי שסטטוס זה עובר מזה כמה עשרות שנים בלבד נתן לאישה את היכולת לשבור את השלשלות ולהרגיש את הערך האנושי שלה, להרגיש כשירה לא פחות מגבר וזה גם יצר את האתגר של כמה מהנשים לכל מה שהוא שטח גברי – אותו דיכוי ואותו זלזול דורש מהן להוכיח שהן יכולות להתקיים ללא הגברים ולהיות טובים מהם פי כמה.

הטבע הנשי הולך ונדחק יותר ויותר. האישה תופסת אותו כחולשה ותוקפת את עצמה על טבעה. היא אינה עוד מוכנה להיות הגברת הנעימה שמחכה בנועם לחזרתו של הגבר שלה בזמן שהיא, חסרת אונים, רק דואגת שלא יחסר לו דבר.

היא רוצה להיות גנרל, היא רוצה להיות נשיאה, היא רוצה להיות שופטת, טייסת וקברניט על ספינה, היא רוצה להיות מכונאית, מהנדסת, כורה ואינסטלטורית… היא לא רוצה שיצביעו עליה וייראו בה רק מלצרית ומורה בכפר.

זה מביא אותה להתייצב בתוך עולם הגברים, בתוך לב המחלוקות הלוחמניות המלאות בטסטוסטרון ומאצ'ואיזם, שם מתחרים זה בזה והחזק ביותר מוריד לשני ידיים.

אך האישה היא אישה, והיא נפגעת ואינה מבינה את המשחק הגברי ופורצת בבכי או נושכת את עצמה בלשון שלא לבכות עד שתגיע לחדר שלה ושם תבכה כל הלילה מתוך תסכול. כי זה הטבע שלה.

אנחנו רואים היום פמיניסטיות קיצוניות שיוצאות לרחובות ערומות וצובעות את קירות הכנסיות בדם המחזור החודשי שלהן כאות מחאה. הן משתמשות באלימות כנגד מי שהיה אלים כנגדן והותיר בזיכרון האנושי הקולקטיבי את ההתעללות הפיזית, המינית, הרגשית והמוסרית.

זה, רק מתחיל. מלחמת המינים בחיתוליה.

אולי היא תוביל לכך שכולם יבינו, יום אחד, שזה פשוט חרג את גבולות הטבע שלנו – הנשים יידרשו לקבל הכרה והערכה והגברים יבינו שגם אמא שלהם, אחותם והילדה שלהם, נשים.