הנקודה שבלב, החיבור בינינו והכוח העליון

הנושא המרכזי בשיטת התיקון הוא כיצד למשוך ממעמקי הטבע את כוח הטוב הטמון בו. כוח זה נסתר בכל אחד מאיתנו, אלא שהוא קטן מאד. לכן הוא נקרא "הנקודה שבלב". נקודה קטנה אחת של טוב במעמקי הלב האגואיסטי שלנו.

בקורסים של קבלה לעם מלמדים כיצד לגלות את הנקודה הזו החבויה עמוק בקרבנו, ולהרחיב אותה עד שתהיה גדולה כמו הלב עצמו. כדאי להתעורר ולפקוח עיניים. העולם מתפרק וקורס לנגד עינינו בגלל היחסים הגרועים בין בני האדם,  חכמת הקבלה היא שיטה מעשית לתיקון היחסים בינינו, ואנו זקוקים לכך כמו אוויר לנשימה. החיבור בינינו יפתור את כל הבעיות.

ציירו בעיני רוחכם עולם בו הילדים שלנו יכולים להתרוצץ חופשי בכל מקום, ללא חשש. עולם בו כולם מתייחסים טוב זה לזה, כמו במשפחה אוהבת. זו לא תמונה נאיבית, זו הדרגה הבאה של ההתפתחות שלנו.

אדם מתוקן הוא אדם שהתעלה מעל האגו ונעשה דומה בתכונותיו לכוח העליון שבטבע, כלומר אהבה ונתינה טהורה. זו פסגת הקיום האנושי ואת הדרך אליה סללו לנו המקובלים הגדולים. על ידי לימוד חכמת הקבלה אפשר לפתח רצון חדש, המנוגד לחלוטין לטבענו המקורי הרצון לגרום הנאה למישהו אחר.

בשפת הקבלה זה נקרא "הרצון להשפיע", כלומר להעניק שפע לאחרים. מאחר ואנחנו יצורים אגואיסטיים מטבענו, מדובר פה ברצון על-טבעי כביכול, כי הוא נובע מתוך אהבה אמיתית, שאין בה שום אינטרס עצמי. במקום לרצות להתמלא בהנאה בעצמנו, אנו רוצים לגרום הנאה למישהו אחר. ולא כדי שנרגיש טוב בגלל זה ולא יהיו לנו ייסורי מצפון, אלא באמת מתוך אהבה טהורה.

כאשר אדם מצליח לפתח בתוכו את הרצון ה"על-טבעי" הזה, הוא מגלה את המקור העליון של כל השפע שבעולם, כוח האהבה ששולט ביקום. נפתחים בפניו מאגרים בלתי נדלים של כוחות טובים, כמעיין המתגבר. תמיד יש לו מה לתת ובשפע. הוא עצמו הופך להיות מקור של אור, ומשמש כצינור דרכו זורם האור אל כולם. זאת ההנאה הגדולה ביותר.

מלחמת המינים

יחסי גברים-נשים מעולם לא היו כל כך רגישים. האמת, יש מצב שהם ילכו ויחמירו.

העולם היה שייך לגברים, כמעט לאורך כל ההיסטוריה האנושית. הגברים ניהלו אותו ושלטו בו במשחקי האגו שלהם מאז ומתמיד. היו נשים שהותירו עקבות של השפעה, אך מדובר במיעוט קטן וזניח.

הטבע הנשי תמיד תחם את האישה בתוך התא המשפחתי. ברגע שהפכה לאם, היא הייתה הופכת כבר כמעט לגמרי חסרת אונים לפעול ולדאוג לצרכיה, לכן מצאה עצמה תלויה בגבר שידאג למזון, ביטחון והגנה, עבורה ועבור צאצאיה.

בזה היו יכולים שני השותפים – הגבר והאישה – למלא את ייעודיהם הטבעיים וכך לאפשר את הקיום וההתרבות לעולמי עד, כפי שקורה בעולם החי.

אלא שבני אדם מתפתחים, להבדיל מפרה, למשל. ההתפתחות הזאת היא ברמה האינטלקטואלית ומתבססת על חוסר השקט שמאפיין את האדם שדוחף אותו להתחדש כל פעם מחדש ובעקביות.

כך יצא שהגברים השולטים היו פותחים בקמפיינים ענקיים צבאיים כדי לכבוש יותר ויותר שטחים ולהשיג יותר ויותר אוצרות, לחקור ארצות רחוקות וכו'. האישה, מטבעה, עמדה כל הזמן בצלו, מחכה לחזרתו של הגבר הלוחם, החוקר, ההרפתקן, הכורה, הפועל, החקלאי שלה.

בתמורה לאספקת צרכיה החומריים, עושר, חידושים, תענוגים, סיפקה האישה את עיבוד המזון, החזקת הבית, מין כמקור להנאה או להמשך שושלתו. לכאורה, חברה מושלמת.

אלא שבמסעות אלה, הלך האגו וגדל.

ידיעת תלות האישה בגבר, העמידה את האישה במקום נמוך, ונדרש ממנה לקבל מצבים גבוליים שהפכו אותה לשפחה תחת התנאים שנכפו עליה על ידי הגברים.

כך קוצצו כנפיה והיא נותרה ממש מתחת לשליטת הגבר שלה. ללא גבר שיתייחס אליה יפה, האופציות היו מעטות מידי – זונה או שפחה.

השינוי המהותי שסטטוס זה עובר מזה כמה עשרות שנים בלבד נתן לאישה את היכולת לשבור את השלשלות ולהרגיש את הערך האנושי שלה, להרגיש כשירה לא פחות מגבר וזה גם יצר את האתגר של כמה מהנשים לכל מה שהוא שטח גברי – אותו דיכוי ואותו זלזול דורש מהן להוכיח שהן יכולות להתקיים ללא הגברים ולהיות טובים מהם פי כמה.

הטבע הנשי הולך ונדחק יותר ויותר. האישה תופסת אותו כחולשה ותוקפת את עצמה על טבעה. היא אינה עוד מוכנה להיות הגברת הנעימה שמחכה בנועם לחזרתו של הגבר שלה בזמן שהיא, חסרת אונים, רק דואגת שלא יחסר לו דבר.

היא רוצה להיות גנרל, היא רוצה להיות נשיאה, היא רוצה להיות שופטת, טייסת וקברניט על ספינה, היא רוצה להיות מכונאית, מהנדסת, כורה ואינסטלטורית… היא לא רוצה שיצביעו עליה וייראו בה רק מלצרית ומורה בכפר.

זה מביא אותה להתייצב בתוך עולם הגברים, בתוך לב המחלוקות הלוחמניות המלאות בטסטוסטרון ומאצ'ואיזם, שם מתחרים זה בזה והחזק ביותר מוריד לשני ידיים.

אך האישה היא אישה, והיא נפגעת ואינה מבינה את המשחק הגברי ופורצת בבכי או נושכת את עצמה בלשון שלא לבכות עד שתגיע לחדר שלה ושם תבכה כל הלילה מתוך תסכול. כי זה הטבע שלה.

אנחנו רואים היום פמיניסטיות קיצוניות שיוצאות לרחובות ערומות וצובעות את קירות הכנסיות בדם המחזור החודשי שלהן כאות מחאה. הן משתמשות באלימות כנגד מי שהיה אלים כנגדן והותיר בזיכרון האנושי הקולקטיבי את ההתעללות הפיזית, המינית, הרגשית והמוסרית.

זה, רק מתחיל. מלחמת המינים בחיתוליה.

אולי היא תוביל לכך שכולם יבינו, יום אחד, שזה פשוט חרג את גבולות הטבע שלנו – הנשים יידרשו לקבל הכרה והערכה והגברים יבינו שגם אמא שלהם, אחותם והילדה שלהם, נשים.

 

האשליה שכולנו קנינו

הוליווד. בני זוג נאהבים, נסחפים בהתרגשות אל מעבר לשמיים ומעל העננים. אנחנו צופים, מזדהים, מייחלים להיות כמוהם, לחוש אותן תחושות ולהיעלם באהבה אינסופית ששוטפת את כל הגוף והנפש שלנו כי הכול פשוט כל כך מושלם. אפילו הרחובות נקיים, שמיים בהירים, ציפורים מצייצות, רק צחוק חיוכים ונשיקות והם כל כך יפים. אנחנו גם רוצים לחיות ככה בדיוק, להגשים את החלום באושר ועושר עד עצם סוף הימים. אז זהו ש…לא!

המציאות שלנו הרבה יותר מורכבת ואיך נאמר.. שונה במקצת. במציאות שלנו לא הכול ורוד ולא תמיד רק צחוק ונועם. החיים מורכים משגרה שוחקת, צרות, בעיות וקונפליקטים מתישים לרוב. לא על זה חלמנו וזה ממש לא מה שביקשנו. אבל מי שואל אותנו? אלו החיים.

כאב הוא דבר אחד אבל סבל זה כבר דבר אחר. סבל נגרם מחוסר הסכמה והבנה שלנו את מהות החיים ותכליתם. אנחנו סובלים מזה שאין בחיינו את האשליות שמכרו לנו בהוליווד ותמיד מצפים ומקווים בסתר ליבנו שמתישהו איכשהו, גם לנו יקרה הנס ונחיה את החיים הוורודים האלו- שקיימים רק בהוליווד ובדמיון הפורה שלנו.

אם זה גורם לנו סבל אז למה קנינו את האשליה?

בסרטים של הוליווד מוכרים לנו את החיים הטובים והמאושרים. מראים לנו זוגיות מושלמת, משפחה מאושרת, חיים בלי בעיות ורק שמחה ואהבה. אבל לא רק. מראים לנו גם שקרים, בגידות, תככים ופשעים. מראים לנו הרבה רוע וסבל. למה? כי עם זה אנחנו מזדהים. ככה עובדים על הרגש שלנו ומטמיעים בנו את האשליה שאם הרע שמוקרן בסרטים אמתי אז בטח כך גם לגבי הטוב.

הרגש שלנו מטמיע את המסר וזה נצרב בתת המודע שלנו שמנהל את ההתנהגות והחשיבה שלנו. אנחנו חושבים שאם הרע שאנו רואים בסרטים קיים במציאות ואף עולה על כל דמיון, אז כך גם דינו של הטוב. וכך מוכרים לנו אשליה מתוקה ושקרית שמבלבלת ומעוותת את התפיסה שלנו. האשליה הזו גורמת לנו להמון בעיות אשר מקורן אחד. אנחנו חושבים שצריך להיות אחרת, שצריכים לאהוב אותנו יותר, שצריך להיות לנו כיף יותר ושאנחנו כל הזמן צריכים לצחוק, לחייך ולהרגיש ב"היי".

המציאות מלמדת שכדי להיות מאושרים באמת עלינו להתגבר על האגו שמניע כל אחד ואחת מאתנו ולגלות אהבה בין איש לרעהו. ואת זה לא משיגים ביום אחד ואין פה קיצורי דרך אלא תהליך מובנה ומתמשך של למידה כיצד להתעלות מעל האגו ולהרגיש את האחר באמת. רק כך נוכל ללמוד לאהוב ונשתחרר מהאשליות.

למה אוכלים דגים בשבת

מקימי  הישוב בו נולדתי הגיעו ארצה בעיקר מפולניה. לכן, כבר מילדותינו הכריחו אותנו לאכול דגים.

בכול יום שני היה דג פילה, ביום שבת אכלנו קרפיון. בבגרותי בררתי מי הוא אותו דג פילה, ואז יצא סוד:

אין דג כזה הנקרא פילה!!!

הדג שאכלנו  בימי שני נקרא מרלוזה. בנורבגיה,שממנה הוא יובא, הוא נקרא NO FISH  שמשמעותו, שאינו ראוי למאכל אדם. ואכן הגדרה זו קלעה בול לטעמו התפל והיבש ולמחירו.

לעומתו דג הקרפיון שהוגש בשבת היה בטעם משובח. כול חלקי הדג הוגשו מטוגנים למעט ראשו. אותו היו מבשלים ב"ציר" ומגישים מקורר.

זכורה לי חווית השמיעה והראיה בו זמנית של "פולניות הכפר" המפרידות בתוך פיהן את הבשר מעצמות הראש תוך השמעת קולות מציצה רועמים ופרצופיהן מתעטף בתענוג אין קץ. קול המציצה הזה מעורר אצלי עד היום את מיצי הקיבה.

נו…. אז למה אוכלים דגים בשבת?

מספרים שדגים בשבת זה סמל לסעודת שבת על שולחנו של המלך. אליו הוא מזמין את נתיניו לשמוע על דאגותיהם.

המלך מוכן לשמוע רק על דאגות הקשורות למאמץ שהם עושים למימוש הקשרים הטובים ביניהם.

לכן הדאגות שמבוררות סביב נושא זה נקראת דגים. סמל לחשיבותם ולטעמם המשובח בעיני המלך.

למה המלך עושה את הברור בשבת?

כי רק על מאמץ שבועי  שלם המסוכם בשבת, מוכן המלך לעזור לשפר ולהיטיב קשרים אלו ביניהם.

מה טיבם  של אותם קשרים? למה נתיניו כול כך רוצים בהם,וזקוקים כול כך לעזרתו על מנת לממשם?

כאן תפסתם אותי על חם.

סטאלין

פעולות הטרור ההמוני בוצעו אפוא באמצעות המשטרה החשאית, בתי המשפט ומערכת מחנות העבודה (גולגים). שהוקמה בשנות ה-30, בפיקוח מחלקה מיוחדת במשרד הפנים. המטרה המוצהרת הייתה תיקון באמצעות עבודה דהיינו שימוש בעבודה כענישה לכאורה למטרה חברתית חיובית של חינוך מחדש. רביםמ מפעלי התיעוש והפיתוח הכלכלי של ברית המועצות בוצעו בידי הנ.ק.ו.ד, גייסותיו ואסיריו, שעסקו בסלילת כבישים, בהנחת ברזים ועוד, וכן בהכשרתם ליישוב של איזורים נרחבים שהיו שוממים עד אז, כמו קולימה. תנאי החיים והאקלים במחנות היו קשים ביותר. האסירים חיו תמיד על סף רעב. מזונם חושב על פי תפוקתם היומית.
המסגרת התיאורטית שימשה את סטלין להצדקת מבנה שלטוני מסוים, ובעיקר לבניית כוחו שלו עצמו. המסגרת הריכוזית והמוחלטת התאפשרה אודות לחדירה הטוטאלית של המערכת הפוליטית-ביורוקרטית שבראשה עמד, לכל תחומי החיים והפעילות בחברה הסובייטית. משטר זה התבסס על מנגנונים ביורקרטיים, עיקריים ומשניים, שסייעו לסטלין לייצור מערכות שליטה ובקרה על כלל החברה, ובה בעת קיומו פיקוח הדדי. אם נסרטט את קווי המתאר של המשטר שלו, אפשר לומר שעמודי התווך האירגונים שלו היו מנגנון המפלגה והמנהל הממלכתי שהיה כפוף לו, המשטרה החשאית והצבא. מנגנוני המשנה נימנו המנהל הכלכלי והאירגונים הציבוריים.
יוצא שהקומוניזם בהתגלמותו בבריה״מ מהווה מבחינה זו נסיגה מפורשת למצב ששרר לפני הקפיטליזם, למצב בו האידאולוגיה שיעבדה לחלוטין את הכלכלה, ואיתה את העובדים בה. הקומוניזם הרוסי מתגלה מבחינת היחס לחירות האישית כקרוב הרבה יותר למשטר העבדות העתיק ולמשטר הפאודלי של ימי הביניים מאשר למשטר הקפיטליסטי.
הסובייטים נבחרו בבחירות חופשיות וחשאיות, וכל אחד מהם בחר את גופי מנהל של היחידה הטרטוריאלית שאותה ייצג ועליה פיקח. והם למעשה קבעו את תוצאות הבחירות ואת הרכב הסובייט המקומי, והם שחלשו לגופי המנהל של סובייט זה. איוש המשרות החשובות בכל דרג היה נתון בידי חברי המפלגה, וכך שימשו הסובייטים מעין רצועה מנהלית-ביצועית של אירגון המפלגה ברמה הטריטוריאלית המקבילה להם.
המשטר הסטליניסטי הקפיד לשמור תמיד על מינהל ממלכתי תקין בכל תחומי השלטון, הנבחר בבחירות דמוקרטיות ועממיות. ההבדל הקטן שהתמודדה בהן רק רשימה אחת, שהורכבה בידי ועד המפלגה. הברירה לבחור ברשימה או לא חס וחלילה. לפי חוקת ברית המועצות משנת 1936, הבחירות במדינה היו כלליות, חשאיות, שוות וישירות. למותר לציין, שכל פעולה מנהלית של הסובייט הנבחר, או של נושאי המשרות שלו, נעשתה לפי הוראת אירגון המפלגה המגביל. וזה היה הסוואה שנועדה ליצור חזות דמוקרטית לשלטון המוחלט של המפלגה. כל החלטה התקבלה קודם כל במנגנון המפלגה, ולאחר מכן הייתה מקבלת לגיטימציה דמוקרטית – פה אחד – בישיבות הסובייט ברמה המקבילה. דמוקרטית – פה אחד – בישיבות הסובייט ברמה המקבילה.

הרוסים ממש עיוותו את המילה סוציאליזם.סוציום משמעותו חיבור בעם. היישום של האידאה הקומוניסטית בבריה״מ דאז היה הרבה יותר גרוע ממדינות עם משטר דיקטטורי בדרום אמריקה ובמקומות אחרים. זה היה נורא. לא היה חופש ביטוי, אבדה החירות, והדיכוי היה לכולם. סוציאליזם זה משהו אחר. הרוסים שיחקו בזה והפסידו במשחק הזה. בכך הם נתנו דוגמה רעה מאוד לכל העולם. עד היום העולם כולו בטראומה מכל מה שמזכיר קומוניזם או סוציאליזם.

מגאולה לשעבוד

מרעיון לגאולה מן השיעבוד – למשטר של שיעבוד ודיכוי
תורה זו, שכל כולה מטרתה לגאול את האנושות מן השיעבוד, הפכה היא עצמה לשיעבוד חדש ומוחלט ולנסיגה מפורשת לצורות דיכוי. במשטר הסטליניסטי שימשה המשטרה החשאית הזרועה המבצעת של המפלגה, והאמצעי המרכזי לשמירת כוחו של המפלגה היה טרור. המשטר ביסס את כוחו במידה רבה על הטלת אימה על האוכלוסיה. איש לא ידע מי ייאסר, מתי ומדוע. הטרור העממי שנקט המשטר נגד האוכלוסייה הסובייטית לא היה רק המאפיין הבולט של המשטר. הוא גם מעמידו בקצה הקשת של המשטרים הטוטאליטרים במאה ה-20, בבריה"מ היה טרור מקיף ונעדר הבחנה. הרושם שנוצר היה כי לא הייתה כל שיטה או הגיון בהגדרת קורבנותיו, ועל כן הוא היה לכלי דיכוי ושליטה כה יעיל בהיקפו והן בהישגיו.

ה-נ.ק.ו.ד. (כוחות ביטחון פנים בברית המועצות) ביצע מאסרים והגליות המוניים של מיעוטים אתניים לאיזורים מרוחקים עוד לפני מלחמת העולם השנייה. הטרור כוון הן נגד האוכלוסיה בכלל והן נגד אנשי מנגנון המפלגה, בפועל לא הצטמצם בחיסול מתנגדי סטלין אלא היה למהלך גורף של השילטון נגד האוכלוסיה. תפקידה הרשמי של המשטרה החשאית היה לפעול רק נגד אויבי המהפכה ואומנם כל מי שנאסר הואשם בפעילות זו או אחרת נגד המהפכה, אך למעשה פעל הנ.ק.ו.ד, שכפי שעשתה המשטרה החשאית מאז סוף שנות ה-20, גם נגד חברי מפלגה שלא נימנו עם הקבוצה האהודה על הצמרת, או שהיו קורבן להלשנות ולחיסול חשבונות פנימיים. אם זאת אין להתעלם גם מן העובדה, שהייתה רמה מסויימת של תמיכה בחיסולים ההמוניים, הן מצד שכבות של ביורוקרטים זוטרים, שציפו לתפוס את מקומם של המודחים ולעלות בדרגה א מצד מי שציפו לרשת את דירותיהם או את כלי ביתם של המחוסלים. לכן רבו ההלשנות וחיסולי החשבונות, ואלה סיפקו לחברי הנ.ק.ו.ד מרחב להעצמת פעילות הטיהורים ההמוניים.

שתי המהפכות

במניפסט הקומוניסטי, מרקס ואנגלס כתבו: ״הבורגנות, בכל מקום בו הגיעה לשלטון, הרסה את כל היחסים הפאודאליים, הפאטריארכליים, האידיליים. היא ניתקה בלי רחם את כל הקשרים הפאודאליים שקשרו את האדם לאדוניו הטבעיים, ולא הותירה שום קשר בין איש לרעהו זולת האינטרס העירום, זולת תשלום המזומנים חסר הרגש.״
מכאן ניתן להסיק שישנם שלבים הנדרשים עד להשגת הבשלות הראויה לעם והתאמתו לאידאה הקומוניסטית, שלא התממשו בימי המהפכה הקומוניסטית בברית המועצות והיוו את אחד הגורמים המרכזיים לכישלונה. הקומוניזם, לפי המרקסיזם הוא השלב האחרון בהתפתחות הכלכלה והחברה, שלב (למען הדיוק, הוא נחלק לשני שלבי משנה) שאין אחריו כלום, כשם שהיה בצורתו הפרימיטיבית השלב הראשון בחייה חברה. כפי שכתב רמבני (1959), ״הקומוניזם הוא אפוא הראשון שאין ראשון לפניו ואחרון שאין אחרית לו״. המרקסיסטים האמינו, שעל רוסיה ללכת בדרכה של מערב אירופה ולעבור קודם את השלב הקפיטליסטי. עליה להתחיל במהפכה בורגנית, שתהרוס את הצאר והפיאודליזם ששרר בכלכלה. לאחר מכן לעבור לתיעוש, שיוביל לצמיחה ולהתעצמותו של פרולטריון עירוני, ורק אחר כך תבוא המהפכה הסוציאליסטית, שתהרוס את המשטר הקפיטליסטי ותקים על חורבותיו סדר חברתי חדש וצודק. וזה נקרא תיאוריית שתי המהפכות והייתה מקובלת על רוב חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. המרקסיסטים הרוסים היו חלוקים בשאלה, מי מהמעמדות יעמוד בראש המהפכה הבורגנית וינהיג את המדינה בשלב הקפיטליסטי. קבוצה אחת, שנקראה ״המנשווקים״, אימצה את המודל המערב אירופי הקלאסי. הם חזו הקמת מבנה פוליטי שישלטו בו מפלגות בורגניות, ואילו המפלגה הסוציאליסטית הפרולטרית תשב באופוזיציה ותמתין להבשלת התנאים מהפכה השנייה. לעומת זאת, סברו לנין וקבוצתו הבולשוויקית כי על הפרולטריון, בתמיכת האיכרות הזעירה והדלה ביותר, להנהיג את המהפכה הראשונה. לפי תפיסתם רק הפרולטריון יוכל לחולל את המהפכה שתהרוס את המשטר הצארי, ורק הוא יוכל להנהיג לאחר המהפכה הראשונה, את שלב ההתפתחות הבורגנית-התעשייתית. שהוא יתחזק לא יהיה צורך בתמיכת מעמד כלשהו, הוא יחולל את המהפכה השנייה ויתחיל בבניית חברה על יסודות שיתופיים-סוציאליסטים.
תיאוריית שתי המהפכות גורסת, כי יש לעבור שלב קפיטליסטי לפני המעבר לסוציאליזם. בעקבות מהפיכת אוקטובר והבנה של לנין כי השלב הראשון של קינון משטר קפיטליסטי ברוסיה לא יהיה, קרא לבצע את המהפכה השנייה, בהסתמכו על תורת החוליה החלשה, התורה הניחה כי המהפכה תתפשט לאירופה המערבית ותסייע בהעברת רוסיה לשלב הסוציאליסטי. לנין אימץ את השקפתו של טרוצקי שאפשר לפסוח על השלב הקפיטליסטי, בכך גם יתפשט בכל מערב אירופה, וכך גם לא תישאר רק במחוזות רוסיה אלא תתפשט והוא קרא לרעיון המהפכה המתפשט מארץ לארץ עיקרון המהפכה המתמדת.

על מה ולמה?

רקע
״אין הקומוניזם נוטל מאיש את הכוח לרכוש לעצמו את מוצרי החברה, הוא נוטל ממנו רק את הכוח לשעבד לעצמו על ידי רכישה את עבודת זולתו. […] שלטונו של הפרולטריון גם יוסיף לבטלם. פעולה מאוחדת, על כל פנים של ארצות הציוויליזציה, היא אחד התנאים הראשונים לשחרורו. ככל שיתבטל ניצול האחד על ידי זולתו, כן יתבטל גם ניצול אומה אחת על ידי רעותה. בחדול ניגוד המעמדות בקרב האומות, יחדלו יחסי האיבה בין.
התאוריה המרקסיסטית היא פילוסופיה חברתית שפיתחו במחצית השנייה של המאה ה-19 שני הוגים ממערב אירופה, קארל מרקס ופרידריך אנגלס. משנתם מסבירה את התפתחות ההיסטוריה האנושית כתוצר של מאבק מתמשך בין מעמדות כלכליים, ומתקדמת בניתוח יסודותיה של החברה הקפיטלסטית-בורגנית המערב אירופית דאז.

מרקס הגה חזון הפילוסופי
חזונו של המניפסט בדבר ההתפתחות ההיסטורית של "החברה הבורגנית", כולל מעמד הפועלים שהיא הולידה, לא הוביל בהכרח למסקנה שהפרולטריון יפיל את הקפיטליזם, ובעשותו כך יפתח את הדרך להתפתחות הקומוניזם, וזאת מפני שהחזון והמסקנה לא נבעו מאותו ניתוח. מטרת הקומוניזם, לא נבעה מהניתוח של מהות הקפיטליזם והתפתחותו, אלא מטיעון פילוסופי, בדבר טבע האדם וגורלו .הרעיון, שהיה לבסיסי אצל מרקס, כי הפרולטריון הוא מעמד שאינו יכול לשחרר את עצמו ללא שחרור בעת ובעונה אחת של החברה כולה, הופיע לראשונה בתור מסקנה פילוסופית ולאו דווקא כתוצאה מהתבוננות. יתרה מכן, המניפסט הקומוניסטי עצמו, הוא מסמך שבתוכו עצמו צפה כישלון אפשרי בשלב היישומי. הוא קיווה שהתוצאה מההתפתחות הקפיטליסטית תהיה ;בנייה מהפכנית מחדש של החברה; שינוי מהפכני של כל החברה כולה, אך לא שלל את האלטרנטיבה: חורבן כללי שנים רבות אחרי כן ניסחזאת מארקסיסט אחר בתור בחירה בין סוציאליזם לבין ברבריות.

הטמעת הרעיון הקומוניסטית בברית המועצות, וההשלכות
אי הבשלות של הדור לאידאה הקומוניסטית אכן עם כל האמת שבאידיאה זו, אינני מבטיח למקבלים אותה עתה, אף קורטוב של גן עדן. ולהפך, גיהינום גדול של צרות מובטח להם. כי העובדה החיה שבארץ רוסיה כבר החכימה אותנו למדי. אמנם זה אינו סותר עוד את אמיתיותה של אידיאה הזאת, כי כל החיסרון שבה הוא, מפני שהיא בשבילנו עדיין פגה. כלומר, אין בני דורנו בשלים עוד מבחינה מוסרית, שיהיו יכולים לעכל במעיהם את המשטר הזה של חלוקה שווה וצודקת.כי מחוסרי זמן אנו, שעדיין לא הגענו לידי התפתחות המותאמת לקבל את הסיסמא מכל אחד לפי כישרונו, לכל אחד לפי צרכיו.

ברית המועצות שלפני המהפכה
בברית המועצות, טרם המפכה, התקיימה במשך 400 שנים אוטוקרטיה שנבדלה מהמונרכיות האבסולוטיות במערב אירופה בתלות המוחלטת של הכנסייה ושל האצולה בשלטון המרכזי. במאה ה-19 היתה בריה״מ מדינה ענייה, שכלכלתה התבססה בעיקר על קהילת איכרים שכונו ״מירים״, ועל קואופרטיבים של עובדים שכונו ״ארטלים״. היתה זו מדינה ריכוזית, שהתאפיינה במעורבות עמוקה של השלטון בכלכלה, שהיו לה מוסדות שלטון וביורוקרטיה מפותחים וצבא מודרני, שהתבסס על גיוס חובה. במאה ה-19 פעלו תנועות מחאה חברתיות שייצגו משיחיות פוליטית חילונית ונקטו באמצעי טרור להשגת מטרותיהם החברתיות. במקור, התפיסה המרקסיסטית לא טעמה את מה שקרה בבריה״מ. לפי הניתוח המרקסיסטי הקלאסי, בריה״מ לא היתה בשלה למהפכה פרולטרית, שכן הפרולטריון היה רק בראשית התפתחותו. המבנה הכלכלי היה עדיין פאודלי בחלקו הגדול, הערים לא היו מרכזי תעשיה, אלא מרכזי ביורוקרטיה צארית, והאיכרות היתה 80% מן האוכלוסייה. התנועה המהפכנית הסוציאליסטית טרום-מרקסיסטית ראתה באיכרות את המעמד נושא המסר של המהפכה, שיפיל את הצאר ויכונן את הסדר החברתי הצודק. הזרם הקודם, ״נרודניקים״, טענו שאין ללכת בדרך של מערב אירופה הקפיטליסטית. הם טענו שצריכה להיות חברה סוציאליסטית שיוויונית, שתתבסס על הקהילות הכפריות ועל עקרונות שיתופיים בנוגע לאדמה. בניגוד לזרמים המהפכניים שקדמו להם, דחו המרקסיסטים הרוסים את ההסתמכות על האיכרות כנושאת דגל המהפכה ואת רעיון הסוציאליזם האגררי. הם ראו באיכרים מעמד חברתי בעל מחשבה רכושנית, שאינו מעוניין בהרס הסדר הקיים ואינו מסוגל להתלכד פוליטית. הפרולטריון לעומת זאת הוא מעמד קולקטיבי מטבעו. יתרה מזו, הוא גם מקובץ בריכוזים גדולים דוגמת בתי חרושת ומפעלים, ולכן קל לארגנו לפעולה פוליטית יעילה.
הרוסים רצו לקיים משטר של חלוקה שווה וצודקת. יחד עם זאת, הם לקחו עם ללא חינוך, ללא תרבות, ללא התפתחות, כפי שהיה במקרה של רוסיה, עם שעדין לא בשל לזה וניסו ליישם את השיטה של חלוקה שווה וצודקת. רק כ-60 שנים לפני הניסיון הקומוניסטי, הרוסים יצאו מהעבדות. עד אז כל אחד היה שייך לבעל בית, לאדון. רוב המדינה הייתה חקלאית ורוב האנשים חיו בכפרים, כאשר כל כפר היה שייך לבעל בית, שאם היה רוצה, יכול היה אפילו להרוג את התושבים. לאיכר לא הייתה אפשרות לצאת מאותו הכפר, כי לא הייתה לו תעודת זהות והוא היה חייב לחיות תחת שלטון האדון שלו כבהמה. כך היה עד שנת 1861. חמישים שנה בלבד לאחר מכן, הם עשו מהפיכה סוציאליסטית. ללא שום חינוך, ללא הכנה כלשהי, תחת סיסמאות לפיהן כולם בשוויון, כולם חופשיים, כולם מנהלים את המדינה, כולם למען כולם. אנשים שעוד לא עברו אתהקפיטליזם, ושרק יצאו מעבדות, בעוד שהבשלות לקומוניזם דורשת אלף שנות התפתחות, שלא היו להם. ההנהגה לא חשבה על העם הרוסי, אף פעם לא הייתה מחשבה על העם. הם הרגו 40 מיליון תושבים מהעם שלהם עצמם, וזה לא כולל מה שהיטלר עשה. ואילו השאר חיו מהיד לפה. איזה קולחוזים? הם חיו כמו החיות שלידם. דיור, פרנסה, חופש, כלום לא היה. האם זה נקרא סוציאליזם? הם פשוט שיחקו במילה הזאת. הרוסים לא חשבו על כך בכלל. לו היו רוצים לבנות סוציאליזם אמיתי, הם היו צריכים לבנות בפועל משהו שטוב עבורם, טוב למדינה. כל התנאים היו ברשותם, הם לא היו זקוקים לדבר מבחוץ, הכול נמצא בתוך המדינה. ברוסיה יש הכול, רק היה צריך לארגן את זה נכון לטובת העם. אם הם היו מתפתחים נכון, אז הם באמת היו נותנים דוגמה מוצלחת לכולם. אבל הם התפתחו כדי לבנות ק.ג.ב., צבא, להביא משטר של דיכוי לכולם ולהחזיק את כל העולם בפחד מהטילים שברשותם. הרוסים פעלו בצורה הפוכה מההזדמנות שהם קיבלו.