האשליה שכולנו קנינו

הוליווד. בני זוג נאהבים, נסחפים בהתרגשות אל מעבר לשמיים ומעל העננים. אנחנו צופים, מזדהים, מייחלים להיות כמוהם, לחוש אותן תחושות ולהיעלם באהבה אינסופית ששוטפת את כל הגוף והנפש שלנו כי הכול פשוט כל כך מושלם. אפילו הרחובות נקיים, שמיים בהירים, ציפורים מצייצות, רק צחוק חיוכים ונשיקות והם כל כך יפים. אנחנו גם רוצים לחיות ככה בדיוק, להגשים את החלום באושר ועושר עד עצם סוף הימים. אז זהו ש…לא!

המציאות שלנו הרבה יותר מורכבת ואיך נאמר.. שונה במקצת. במציאות שלנו לא הכול ורוד ולא תמיד רק צחוק ונועם. החיים מורכים משגרה שוחקת, צרות, בעיות וקונפליקטים מתישים לרוב. לא על זה חלמנו וזה ממש לא מה שביקשנו. אבל מי שואל אותנו? אלו החיים.

כאב הוא דבר אחד אבל סבל זה כבר דבר אחר. סבל נגרם מחוסר הסכמה והבנה שלנו את מהות החיים ותכליתם. אנחנו סובלים מזה שאין בחיינו את האשליות שמכרו לנו בהוליווד ותמיד מצפים ומקווים בסתר ליבנו שמתישהו איכשהו, גם לנו יקרה הנס ונחיה את החיים הוורודים האלו- שקיימים רק בהוליווד ובדמיון הפורה שלנו.

אם זה גורם לנו סבל אז למה קנינו את האשליה?

בסרטים של הוליווד מוכרים לנו את החיים הטובים והמאושרים. מראים לנו זוגיות מושלמת, משפחה מאושרת, חיים בלי בעיות ורק שמחה ואהבה. אבל לא רק. מראים לנו גם שקרים, בגידות, תככים ופשעים. מראים לנו הרבה רוע וסבל. למה? כי עם זה אנחנו מזדהים. ככה עובדים על הרגש שלנו ומטמיעים בנו את האשליה שאם הרע שמוקרן בסרטים אמתי אז בטח כך גם לגבי הטוב.

הרגש שלנו מטמיע את המסר וזה נצרב בתת המודע שלנו שמנהל את ההתנהגות והחשיבה שלנו. אנחנו חושבים שאם הרע שאנו רואים בסרטים קיים במציאות ואף עולה על כל דמיון, אז כך גם דינו של הטוב. וכך מוכרים לנו אשליה מתוקה ושקרית שמבלבלת ומעוותת את התפיסה שלנו. האשליה הזו גורמת לנו להמון בעיות אשר מקורן אחד. אנחנו חושבים שצריך להיות אחרת, שצריכים לאהוב אותנו יותר, שצריך להיות לנו כיף יותר ושאנחנו כל הזמן צריכים לצחוק, לחייך ולהרגיש ב"היי".

המציאות מלמדת שכדי להיות מאושרים באמת עלינו להתגבר על האגו שמניע כל אחד ואחת מאתנו ולגלות אהבה בין איש לרעהו. ואת זה לא משיגים ביום אחד ואין פה קיצורי דרך אלא תהליך מובנה ומתמשך של למידה כיצד להתעלות מעל האגו ולהרגיש את האחר באמת. רק כך נוכל ללמוד לאהוב ונשתחרר מהאשליות.

למה אוכלים דגים בשבת

מקימי  הישוב בו נולדתי הגיעו ארצה בעיקר מפולניה. לכן, כבר מילדותינו הכריחו אותנו לאכול דגים.

בכול יום שני היה דג פילה, ביום שבת אכלנו קרפיון. בבגרותי בררתי מי הוא אותו דג פילה, ואז יצא סוד:

אין דג כזה הנקרא פילה!!!

הדג שאכלנו  בימי שני נקרא מרלוזה. בנורבגיה,שממנה הוא יובא, הוא נקרא NO FISH  שמשמעותו, שאינו ראוי למאכל אדם. ואכן הגדרה זו קלעה בול לטעמו התפל והיבש ולמחירו.

לעומתו דג הקרפיון שהוגש בשבת היה בטעם משובח. כול חלקי הדג הוגשו מטוגנים למעט ראשו. אותו היו מבשלים ב"ציר" ומגישים מקורר.

זכורה לי חווית השמיעה והראיה בו זמנית של "פולניות הכפר" המפרידות בתוך פיהן את הבשר מעצמות הראש תוך השמעת קולות מציצה רועמים ופרצופיהן מתעטף בתענוג אין קץ. קול המציצה הזה מעורר אצלי עד היום את מיצי הקיבה.

נו…. אז למה אוכלים דגים בשבת?

מספרים שדגים בשבת זה סמל לסעודת שבת על שולחנו של המלך. אליו הוא מזמין את נתיניו לשמוע על דאגותיהם.

המלך מוכן לשמוע רק על דאגות הקשורות למאמץ שהם עושים למימוש הקשרים הטובים ביניהם.

לכן הדאגות שמבוררות סביב נושא זה נקראת דגים. סמל לחשיבותם ולטעמם המשובח בעיני המלך.

למה המלך עושה את הברור בשבת?

כי רק על מאמץ שבועי  שלם המסוכם בשבת, מוכן המלך לעזור לשפר ולהיטיב קשרים אלו ביניהם.

מה טיבם  של אותם קשרים? למה נתיניו כול כך רוצים בהם,וזקוקים כול כך לעזרתו על מנת לממשם?

כאן תפסתם אותי על חם.

סטאלין

פעולות הטרור ההמוני בוצעו אפוא באמצעות המשטרה החשאית, בתי המשפט ומערכת מחנות העבודה (גולגים). שהוקמה בשנות ה-30, בפיקוח מחלקה מיוחדת במשרד הפנים. המטרה המוצהרת הייתה תיקון באמצעות עבודה דהיינו שימוש בעבודה כענישה לכאורה למטרה חברתית חיובית של חינוך מחדש. רביםמ מפעלי התיעוש והפיתוח הכלכלי של ברית המועצות בוצעו בידי הנ.ק.ו.ד, גייסותיו ואסיריו, שעסקו בסלילת כבישים, בהנחת ברזים ועוד, וכן בהכשרתם ליישוב של איזורים נרחבים שהיו שוממים עד אז, כמו קולימה. תנאי החיים והאקלים במחנות היו קשים ביותר. האסירים חיו תמיד על סף רעב. מזונם חושב על פי תפוקתם היומית.
המסגרת התיאורטית שימשה את סטלין להצדקת מבנה שלטוני מסוים, ובעיקר לבניית כוחו שלו עצמו. המסגרת הריכוזית והמוחלטת התאפשרה אודות לחדירה הטוטאלית של המערכת הפוליטית-ביורוקרטית שבראשה עמד, לכל תחומי החיים והפעילות בחברה הסובייטית. משטר זה התבסס על מנגנונים ביורקרטיים, עיקריים ומשניים, שסייעו לסטלין לייצור מערכות שליטה ובקרה על כלל החברה, ובה בעת קיומו פיקוח הדדי. אם נסרטט את קווי המתאר של המשטר שלו, אפשר לומר שעמודי התווך האירגונים שלו היו מנגנון המפלגה והמנהל הממלכתי שהיה כפוף לו, המשטרה החשאית והצבא. מנגנוני המשנה נימנו המנהל הכלכלי והאירגונים הציבוריים.
יוצא שהקומוניזם בהתגלמותו בבריה״מ מהווה מבחינה זו נסיגה מפורשת למצב ששרר לפני הקפיטליזם, למצב בו האידאולוגיה שיעבדה לחלוטין את הכלכלה, ואיתה את העובדים בה. הקומוניזם הרוסי מתגלה מבחינת היחס לחירות האישית כקרוב הרבה יותר למשטר העבדות העתיק ולמשטר הפאודלי של ימי הביניים מאשר למשטר הקפיטליסטי.
הסובייטים נבחרו בבחירות חופשיות וחשאיות, וכל אחד מהם בחר את גופי מנהל של היחידה הטרטוריאלית שאותה ייצג ועליה פיקח. והם למעשה קבעו את תוצאות הבחירות ואת הרכב הסובייט המקומי, והם שחלשו לגופי המנהל של סובייט זה. איוש המשרות החשובות בכל דרג היה נתון בידי חברי המפלגה, וכך שימשו הסובייטים מעין רצועה מנהלית-ביצועית של אירגון המפלגה ברמה הטריטוריאלית המקבילה להם.
המשטר הסטליניסטי הקפיד לשמור תמיד על מינהל ממלכתי תקין בכל תחומי השלטון, הנבחר בבחירות דמוקרטיות ועממיות. ההבדל הקטן שהתמודדה בהן רק רשימה אחת, שהורכבה בידי ועד המפלגה. הברירה לבחור ברשימה או לא חס וחלילה. לפי חוקת ברית המועצות משנת 1936, הבחירות במדינה היו כלליות, חשאיות, שוות וישירות. למותר לציין, שכל פעולה מנהלית של הסובייט הנבחר, או של נושאי המשרות שלו, נעשתה לפי הוראת אירגון המפלגה המגביל. וזה היה הסוואה שנועדה ליצור חזות דמוקרטית לשלטון המוחלט של המפלגה. כל החלטה התקבלה קודם כל במנגנון המפלגה, ולאחר מכן הייתה מקבלת לגיטימציה דמוקרטית – פה אחד – בישיבות הסובייט ברמה המקבילה. דמוקרטית – פה אחד – בישיבות הסובייט ברמה המקבילה.

הרוסים ממש עיוותו את המילה סוציאליזם.סוציום משמעותו חיבור בעם. היישום של האידאה הקומוניסטית בבריה״מ דאז היה הרבה יותר גרוע ממדינות עם משטר דיקטטורי בדרום אמריקה ובמקומות אחרים. זה היה נורא. לא היה חופש ביטוי, אבדה החירות, והדיכוי היה לכולם. סוציאליזם זה משהו אחר. הרוסים שיחקו בזה והפסידו במשחק הזה. בכך הם נתנו דוגמה רעה מאוד לכל העולם. עד היום העולם כולו בטראומה מכל מה שמזכיר קומוניזם או סוציאליזם.

מגאולה לשעבוד

מרעיון לגאולה מן השיעבוד – למשטר של שיעבוד ודיכוי
תורה זו, שכל כולה מטרתה לגאול את האנושות מן השיעבוד, הפכה היא עצמה לשיעבוד חדש ומוחלט ולנסיגה מפורשת לצורות דיכוי. במשטר הסטליניסטי שימשה המשטרה החשאית הזרועה המבצעת של המפלגה, והאמצעי המרכזי לשמירת כוחו של המפלגה היה טרור. המשטר ביסס את כוחו במידה רבה על הטלת אימה על האוכלוסיה. איש לא ידע מי ייאסר, מתי ומדוע. הטרור העממי שנקט המשטר נגד האוכלוסייה הסובייטית לא היה רק המאפיין הבולט של המשטר. הוא גם מעמידו בקצה הקשת של המשטרים הטוטאליטרים במאה ה-20, בבריה"מ היה טרור מקיף ונעדר הבחנה. הרושם שנוצר היה כי לא הייתה כל שיטה או הגיון בהגדרת קורבנותיו, ועל כן הוא היה לכלי דיכוי ושליטה כה יעיל בהיקפו והן בהישגיו.

ה-נ.ק.ו.ד. (כוחות ביטחון פנים בברית המועצות) ביצע מאסרים והגליות המוניים של מיעוטים אתניים לאיזורים מרוחקים עוד לפני מלחמת העולם השנייה. הטרור כוון הן נגד האוכלוסיה בכלל והן נגד אנשי מנגנון המפלגה, בפועל לא הצטמצם בחיסול מתנגדי סטלין אלא היה למהלך גורף של השילטון נגד האוכלוסיה. תפקידה הרשמי של המשטרה החשאית היה לפעול רק נגד אויבי המהפכה ואומנם כל מי שנאסר הואשם בפעילות זו או אחרת נגד המהפכה, אך למעשה פעל הנ.ק.ו.ד, שכפי שעשתה המשטרה החשאית מאז סוף שנות ה-20, גם נגד חברי מפלגה שלא נימנו עם הקבוצה האהודה על הצמרת, או שהיו קורבן להלשנות ולחיסול חשבונות פנימיים. אם זאת אין להתעלם גם מן העובדה, שהייתה רמה מסויימת של תמיכה בחיסולים ההמוניים, הן מצד שכבות של ביורוקרטים זוטרים, שציפו לתפוס את מקומם של המודחים ולעלות בדרגה א מצד מי שציפו לרשת את דירותיהם או את כלי ביתם של המחוסלים. לכן רבו ההלשנות וחיסולי החשבונות, ואלה סיפקו לחברי הנ.ק.ו.ד מרחב להעצמת פעילות הטיהורים ההמוניים.

שתי המהפכות

במניפסט הקומוניסטי, מרקס ואנגלס כתבו: ״הבורגנות, בכל מקום בו הגיעה לשלטון, הרסה את כל היחסים הפאודאליים, הפאטריארכליים, האידיליים. היא ניתקה בלי רחם את כל הקשרים הפאודאליים שקשרו את האדם לאדוניו הטבעיים, ולא הותירה שום קשר בין איש לרעהו זולת האינטרס העירום, זולת תשלום המזומנים חסר הרגש.״
מכאן ניתן להסיק שישנם שלבים הנדרשים עד להשגת הבשלות הראויה לעם והתאמתו לאידאה הקומוניסטית, שלא התממשו בימי המהפכה הקומוניסטית בברית המועצות והיוו את אחד הגורמים המרכזיים לכישלונה. הקומוניזם, לפי המרקסיזם הוא השלב האחרון בהתפתחות הכלכלה והחברה, שלב (למען הדיוק, הוא נחלק לשני שלבי משנה) שאין אחריו כלום, כשם שהיה בצורתו הפרימיטיבית השלב הראשון בחייה חברה. כפי שכתב רמבני (1959), ״הקומוניזם הוא אפוא הראשון שאין ראשון לפניו ואחרון שאין אחרית לו״. המרקסיסטים האמינו, שעל רוסיה ללכת בדרכה של מערב אירופה ולעבור קודם את השלב הקפיטליסטי. עליה להתחיל במהפכה בורגנית, שתהרוס את הצאר והפיאודליזם ששרר בכלכלה. לאחר מכן לעבור לתיעוש, שיוביל לצמיחה ולהתעצמותו של פרולטריון עירוני, ורק אחר כך תבוא המהפכה הסוציאליסטית, שתהרוס את המשטר הקפיטליסטי ותקים על חורבותיו סדר חברתי חדש וצודק. וזה נקרא תיאוריית שתי המהפכות והייתה מקובלת על רוב חברי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. המרקסיסטים הרוסים היו חלוקים בשאלה, מי מהמעמדות יעמוד בראש המהפכה הבורגנית וינהיג את המדינה בשלב הקפיטליסטי. קבוצה אחת, שנקראה ״המנשווקים״, אימצה את המודל המערב אירופי הקלאסי. הם חזו הקמת מבנה פוליטי שישלטו בו מפלגות בורגניות, ואילו המפלגה הסוציאליסטית הפרולטרית תשב באופוזיציה ותמתין להבשלת התנאים מהפכה השנייה. לעומת זאת, סברו לנין וקבוצתו הבולשוויקית כי על הפרולטריון, בתמיכת האיכרות הזעירה והדלה ביותר, להנהיג את המהפכה הראשונה. לפי תפיסתם רק הפרולטריון יוכל לחולל את המהפכה שתהרוס את המשטר הצארי, ורק הוא יוכל להנהיג לאחר המהפכה הראשונה, את שלב ההתפתחות הבורגנית-התעשייתית. שהוא יתחזק לא יהיה צורך בתמיכת מעמד כלשהו, הוא יחולל את המהפכה השנייה ויתחיל בבניית חברה על יסודות שיתופיים-סוציאליסטים.
תיאוריית שתי המהפכות גורסת, כי יש לעבור שלב קפיטליסטי לפני המעבר לסוציאליזם. בעקבות מהפיכת אוקטובר והבנה של לנין כי השלב הראשון של קינון משטר קפיטליסטי ברוסיה לא יהיה, קרא לבצע את המהפכה השנייה, בהסתמכו על תורת החוליה החלשה, התורה הניחה כי המהפכה תתפשט לאירופה המערבית ותסייע בהעברת רוסיה לשלב הסוציאליסטי. לנין אימץ את השקפתו של טרוצקי שאפשר לפסוח על השלב הקפיטליסטי, בכך גם יתפשט בכל מערב אירופה, וכך גם לא תישאר רק במחוזות רוסיה אלא תתפשט והוא קרא לרעיון המהפכה המתפשט מארץ לארץ עיקרון המהפכה המתמדת.